היי תמרה,
הגעתי אלייך עם איתי לפני מספר חודשים. בבית הספר המליצו לי לפנות לניורולוג מכיוון שהם מאמינים שקיימת אצלו הפרעת קשב וריכוז ולדעתם מה שהכי יעזור לו זה ריטלין.
אני כאמא של איתי וכמישהי שמכירה את איתי הכי טוב והכי לעומק, ובעלת אינטואיציה שלא טועה אף פעם כשזה נוגע לילדיי, האמנתי ואני עדיין מאמינה, שזהו רק סימפטום ושנורא קל בימינו פשוט לשייך כל קושי של ילד וכל התנהגות של ילד כהפרעת קשב וריכוז.
ריטלין כמובן לא נמצא אצלי בלקסיקון ואני מתנגדת בתוקף. לכן חיפשתי אחר משהו או מישהו שיוכל להבין אותי (ואת איתי) ולהכיר אותו בערך כמו שאני מכירה, מישהו שיגיע עם הבנה אחרת, שינסה להכיר את איתי באמת ולהקשיב. לאחר חיפושים באינטרנט ואז המלצה של חברה (שאגב, נעזרה בך, תמרה, בהצלחה רבה) הגעתי אלייך, ישבנו בחדרך ופשוט דיברנו, שאלת, סיפרתי לך, דיברת עם איתי, הכרת אותו, הבנת אותו, ראית תמונה מדוייקת והפתעת אותי כאשר תיארת לי כיצד את רואה את איתי בעינייך. קלטת אותו בדיוק כפי שאני ניסיתי להסביר שנים לאנשים סביבי.
קלטת את הרגישות שלו, הדאגות והחרדות , הצלחת להבין ממה נובעים הקשיים שלו, הסכמת איתי שיש תמיד סיבה לכל דבר ושהגוף והנפש תמיד יחד והיית הכי כנה כשאמרת שאת צריכה עדיין להבין לעומק, לכן עדכנת אותי שלפחות נתחיל ממשהו שלדעתך יעזור ואז נמשיך הלאה.
התאמת לו רמדי, ״2 סוכריות שיעשו לך טוב״ קראנו לזה. התחלנו עם הרמדי במהלך החופש הגדול. בתקופה הזו, ראיתי שחל בו סוג של שינוי שהתבטא בכך
שהוא נהיה יותר עצמאי, פחות תלותי, פתאום הוא ישב לבד בחדר והכין שיעורים בחוברת שקניתי לו לחופש, בלי לבקש את עזרתי בכל רגע ובלי להתייאש, לא התרגז כשלא הצליח לו והרגשתי שיש בו יותר מנוחה,
רמת הדאגות-ירדה !
אמנם עדיין לא המשכנו את הטיפול ויש עוד דרך ואני חייבת להגיע ולהמשיך מהיכן שהפסקנו, מכיוון שבאמת הרגשתי שהיה איזשהו שינוי לטובה, משהו טוב ונכון שהיה חסר, אני בטוחה שהתאמת לו רמדי מתוך הבנה שלך שהקושי שלו נובע ממקום מסוים ובמקום הזה הנחת את האצבע.
אין לי ספק שהומאופתיה זה דבר נפלא, כי ברור שהגוף והנפש שלנו הולכים יחד והכי נכון למצוא את שורש הבעיה ולטפל בה ולא בסימפטום, מכיוון שלצערי יש מקרים שהרפואה הקונבנציונלית לא יכולה לעזור.
תודה רבה לך על הנעימות והרכות שלך במהלך השיחה.
ממני, אמא של איתי.