אנורקסיה -הסיפור שלי,
זה התחיל לפני בערך 6-7 שנים. לא חשבתי שאי פעם אגיע למצב הזה.
ביום אחד, אני אפילו לא זוכרת איך או מה גרם לכך, הפסקתי לאכול.
ביום הראשון לא אכלתי כלום, הרגשתי קלה. הרגשתי טוב.
אז גם למחרת לא אכלתי. והרגשתי אפילו יותר טוב.
הייתי ערנית, קלה, היה לי נוח עם עצמי, הרגשתי שהבגדים נראים טוב עליי ושאנשים מסתכלים עליי אחרת.
אז כל השבוע לא אכלתי, המסטיק אורביט היה מצוין, העסיק את הפה והגזים של הקולה דיאט סתמו את התיאבון.וככה חייתי.
הצלחתי לשרוד ככה את השבוע הראשון, עבר נהדר.
כולם חילקו מחמאות, שאלו מה אני עושה, מה הסוד. אמרתי- דיאטה. אף אחד לא חשב.
זה הפך להרגל. פחדתי לאכול. יום אחד נגסתי בפרוסה ומיד אחרי זה התחרטתי, הרגשתי אשמה.
אז זרקתי את הסנדוויץ' לפח.
הרגשתי טוב. שאני מתחילה תקופה חדשה כשאני אהיה יותר יפה, טובה ומקובלת בחברה.
בכל פעם שהסתכלתי במראה, נבהלתי. הרגשתי שאני הכי שמנה מכל החברות.
התחלתי להרגיש סחרחורות. עם הזמן הייתי קמה בבוקר ורואה שחור. הייתי מתנדנדת תוך כדי הליכה.
אחרי כמה זמן, נשברתי. אכלתי את כל מה שראיתי. קורנפלקס ואורז ותפוחי אדמה. גם שקית במבה.
אחרי זה רצתי לשירותים….וככה העברתי את החופש הגדול.
ההורים התחילו להרגיש. הם עקבו אחרי. כל פעם שהם הסיטו מבט, זרקתי את האוכל לאשפה.
כל בוקר הייתי עולה על המשקל. גם כל ערב. גם כל שעה וחצי.
זה התדרדר. התחילה שנת הלימודים. השנה הראשונה של חטיבת הביניים.
כל הבנות לבשו חולצות בי"ס צמודות וג'ינס שהבליט את הרגלים הרזות והיפות שלהן. גם אני רציתי.
האחים הקטנים שלי הכינו לי ציורים ורשמו לי שאני לא שמנה.
ההורים רצו שאלך לפסיכולוגית, הרופאים נתנו מכתב אשפוז. איימתי שאברח מהבית.
אימא הייתה בהתמוטטות עצבים ואבא, האבא החזק שלעולם לא הראה כאב, בכה.
יום אחד אבא אמר שאשתו של חבר מהעבודה, עוסקת בהומאופתיה וכדאי לנסות.
הסכמתי כי לא רציתי ללכת לאשפוז והאמת גם לא האמנתי בזה, לא ידעתי מה זה.
לא רציתי לצאת מהאנורקסיה, זאת הייתה הבעיה. אהבתי את זה. פחדתי לחזור להיות שמנה.
עברו כמעט 7 שנים אבל את התמונה של המפגש עם תמרה אני לעולם לא אשכח.
ישבתי מולה. היא, רגועה, נינוחה, מקסימה, מקצועית.
שואלת אותי מלא שאלות. המון!
מה את אוהבת לאכול, איך את ישנה, מה את אוהבת לעשות, מה מציק לך.
זה לא הרתיע אותי. להיפך, היא גרמה לי להיפתח.
הרגשתי בטוחה. היא לא נתנה לי להרגיש שאני לא בסדר, שמשהו אצלי מוזר,
שצורת החיים שלי לא נכונה, ההפך הוא הנכון.
עניתי על הכול, בכיף. היא הייתה מאוד מקצועית.
נגעה בנקודות הנכונות, פנתה להגיון הקטן שנשאר לי.
תמרה, כל כך נעימה, באמת, נעימה, משרה רוגע מיוחד. שעוד לא הרגשתי לפני.
זה היה אמיתי. שילוב בין טיפול פסיכולוגי סמוי ונעים לטיפול מסוג אחר שעוד לא הכרתי.
מכאן אני כבר לא זוכרת את כל המשך. אני רק זוכרת שזה הפסיק.
לא חשבתי שזה יפסיק. לא חשבתי בהגיון.
היום אני מסתכלת לאחור ומרגישה בנוח לדבר על זה. לספר על איך תמרה הצילה אותי.
הצילה. כי לפי הסטטיסטיקות רק 20 אחוז יוצאים מאנורקסיה.
היא עזרה לי להחזיר את הנשיות, שנעלמה לחצי שנה (כן , המחזור נעלם לחצי שנה ! )
את ההיגיון והצלילות.
ובנוסף, היא עזרה לי להשיג משהו שלא היה קיים אצלי לפני. ביטחון עצמי.
להאמין בעצמי. להעריך את עצמי. להיות שלמה עם עצמי.
ואני רוצה להגיד תודה. שהיא מילה קטנה לאישה גדולה. גדולה מהחיים. שהצילה אותי.
תודה על העזרה, התמיכה. הטיפול המסור והדאגה.
את מדהימה בתור בן אדם ומדהימה בתור מטפלת.
תודה.
מיטל.